החלטה בתיק רע"פ 2642/05

1.            בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בע"פ 7227/04 שניתן ביום 2.3.05 (הנשיא י' פלפל, והשופטים נ' הנדל ור' יפה-כ"ץ), בו נתקבל באופן חלקי, ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד בת"פ 1892/02 (סגן הנשיא ש' חמדני).

2.            המבקש הורשע בבית משפט השלום באשדוד בעבירות של זיוף בכוונה לקבל באמצעותו דבר, עבירה לפי סעיף 418 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין), וכן בניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין. על פי הכרעת הדין, המבקש אשר הנו חקלאי במושב גבעתי, ביקש לבנות במשקו בור תחמיץ וסככה. על מנת לקבל היתר בניה, היה על המבקש לקבל את אישור מנהל מקרקע ישראל ואישור זה היה מותנה בקבלת המלצה מטעם משרד החקלאות. המבקש הגיש בקשה למשרד החקלאות, אולם מנהל מחוז השפלה וההר במשרד החקלאות החליט לדחות את הבקשה. המבקש הגיש ערר על החלטה זו וגם הערר נדחה. בית משפט השלום קבע כי לאחר דחיית בקשותיו, המבקש זייף את חתימתו של מנהל המחוז ואת חותמת משרד החקלאות על גבי התוכניות והגיש את המסמך המזויף למנהל מקרקעי ישראל ולאחר מכן לוועדה המקומית לתכנון ובניה באזור מגוריו. בעקבות כך, הרשיע בית המשפט השלום את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו עונש מאסר בן חודש שירוצה בעבודות שירות, תשעה חודשי מאסר על תנאי וכן קנס כספי בסך של 5,000 ש"ח או שלושים ימי מאסר תמורתו.

3.            המבקש הגיש ערעור על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי ביחס להכרעת הדין בלבד. המבקש חזר בערעורו על טענותיו כי לא הוכח מעבר לספק סביר כי חתימתו של מנהל המחוז זויפה. כמו כן, טען המבקש כי לא הוכח מעבר לספק סביר כי הוא זה אשר זייף את המסמך.

4.            בית המשפט המחוזי דחה את טענתו הראשונה של המבקש וקבע כי ממכלול הראיות ובהן חוות דעת מומחה, השוני בין החתימות, דחיית בקשותיו של המבקש, היעדר נימוקים לצד החתימה, היעדר הוכחה על תשלום אגרה וראיות נוספות, עולה כי החתימה זויפה ועל כן אין מקום להתערב, בעניין זה, בפסק דינו של בית משפט השלום. עם זאת, נקבע בפסק הדין, כי לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי היה זה המבקש אשר זייף את המסמכים בעצמו, ויש לזכותו, לפיכך, מעבירה של זיוף מסמך ותחת זאת להרשיעו בעבירה של שימוש במסמך מזויף, עבירה לפי סעיף 420 לחוק העונשין. 

5.            בבקשת רשות הערעור שבפני טוען המבקש כי משנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי כי הוא אינו, בהכרח, האדם אשר זייף את המסמך, לא היה מקום להרשיעו בעבירה של שימוש במסמך מזויף. זאת, לטענתו, משום שלא הוכח כי הוא ידע שהחתימה מזויפת. בעניין זה טוען המבקש, קימת סתירה פנימית בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש הוסיף וטען כי יש ספק סביר גם לגבי עצם הזיוף של המסמך, וקיימת אפשרות כי מנהל המחוז או מאן דהוא אחר במשרד החקלאות חתם על המסמך.

6.            דין הבקשה להידחות. הכלל הוא, כי בית משפט זה לא ייתן רשות ערעור בפניו, כערכאה שלישית, אלא רק במקרים חריגים בהם נמצאה שאלה בעלת חשיבות כללית (משפטית או ציבורית), החורגת מגדר עניינו הישיר של המבקש (ראו: רע"פ 227/04 מכלוף נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 3757/04 זידאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); וכן רע"פ 2632/04 ספידי ליין תעשיות נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

7.            המבקש אינו מצביע בבקשתו על נימוקים המצדיקים במקרה זה, באופן חריג, ליתן רשות ערעור בגלגול נוסף. אף לגופו של ענין לא מצאתי בבקשה שלפני נימוקים כאלו. טענותיו של המבקש באשר להרשעתו מתמקדות בנסיבות הספציפיות הנוגעות למקרה נשוא הדיון והן אינן כרוכות בשאלות בעלות עניין ציבורי או משפטי רחב, המצדיקות לסטות מן הכלל האמור.

8.            בית משפט השלום ולאחריו בית המשפט המחוזי, בחנו את מכלול הראיות וקבעו כי חתימתו של מנהל המחוז זויפה. ככלל, ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה. כלל זה יפה, ביתר שאת, כאשר מדובר בערכאה שלישית.

           אשר לידיעתו של המערער אודות הזיוף והשימוש שעשה במסמך המזויף, גם כאן קבעו שתי הערכאות ממצאים עובדתיים חד משמעיים, וגם לגבי אלו לא נמצא שיש מקום למתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

           אציין, כי בית המשפט המחוזי התערב בפסק דינו של בית משפט השלום בנקודה אחת ויחידה, שעניינה בספק לגבי זהותו של הזייפן. ממצא זה, לפיו לא הוכח, מעבר לספק סביר, כי המערער הוא שזייף את המסמך, אינו סותר את הקביעה שהמערער ידע על הזיוף ועשה שימוש במסמך ביודעו כי הוא מזויף. בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו במפורש כי הוא מקבל את מסקנת בית משפט השלום, כי ידו של המבקש הייתה במעשה הזיוף (בין באמצעותו ובין באמצעות אחר) וכי הכחשתו הסתמית והמיתממת של המבקש אינה סותרת מסקנה זו (ס' 8 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). מכאן, שאין לקבל את טענת המבקש, לפיה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפלה סתירה פנימית.

9.            הבקשה לרשות ערעור נדחית.

          ניתנה היום, ד' בניסן תשס"ה (13.4.2005).

ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   ש.י. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: